לכולנו יש ימים שבהם אנחנו מרגישים קצת עצובים.
שלא הולך, שלא מסתדר, זה לא כמו שרצינו.
ואז מגיע סוג של דכדוך.
אני זוכרת שנים שהייתי עצובה, ולא באמת הבנתי למה.
הייתי בטוחה במשך כל כך הרבה זמן,
שעצב זה כמו גזרה, כמו מכת מצריים,
זה יעבור עד לפעם הבאה.
הייתי מסתכלת לשמיים ומבקשת עזרה,
לדעת איך להתנהל איתו.
כי מה שאני באמת רציתי (ועדיין תמיד רוצה)
זה לעשות שינויי.
שמשהו מרגיש לא נכון, לדעת מה כן.
נגיד כמו למשל תינוק בוכה,
להבין שמשהו מציק לו וכדאי וחשוב
להעניק לו את מה שהוא צריך.
מה גורם למצב רוח רע?
אני רוצה לשתף אתכם
בכמה תובנות שעוזרות לי מאוד:
העצב מגיע, לא באמת בגלל הנסיבות
שליוו את התחושה,
אלא בגלל משהו מהיר מאוד שהתרחש במוח שלנו.
נסו עכשיו להיכנס פנימה,
ממש כמו בסלו מושיין בסרט
(מטריקס הוא סרט אדיר להשראה כזאת)
וכנסו לראש שלכם בזמן הזה.
תראו מה מצאתם,
כמו להניח מסננת או לבדוק במיקרוסקופ
ואז תגלו מחשבות מאוד מאוד מהירות
שחלפו (לפעמים מרוב שהן מהירות לא שמים לב)
כמו "אני לא טוב/ה מספיק"
או "ממש פישלתי" או "אני בחיים לא אצליח"
והעצב מגיע בתגובה ישירה למחשבות האלה.
אנחנו צודקים,
זה באמת מאוד עצוב לחשוב מחשבות כאילו.
עכשיו אני מניחה שרובכם יודעים את כל זה,
אבל מה עושים עם זה?
גם שאנחנו עצובים, אנחנו אף פעם לא לבד
הדבר הראשון הוא פשוט להבין
שזה בסדר גמור להיות עצובים,
ויותר מזה, העצב הוא כמו רדאר, אות, וסימן .
(מזל שיש סימנים)
שמזכיר לנו משהו מאוד חשוב. הוא בעצם אומר
"היי, בטעות התבלבלנו,
והאמנו לשטויות ולשקרים, כדאי שנחזור הביתה"
ומה זה אומר הביתה?
ביוגה הבית נקרא "אטמן"
ביהדות הוא נקרא "זיו"
זה האמונה בעצמי, זה הראייה מלמעלה.
הביתה נמצא בלב.
בדיקה קטנה שמובילה לשינוי גדול
כשמניחים את הידיים על הלב הגוף מתחיל להיזכר
בלראות בכל דבר הזדמנות לצמוח ולגדול,
בלסלוח ולשחרר מה שכבר לא משרת,
בלהבין שכל אחד עושה מה שהוא יכול,
ולזכור שבכל מקום יש אהבה ותמיכה,
גם כשלא ממש רואים את זה באותו הזמן.
לפעמים גם מה שעוזר להיזכר זה יד תומכת וחיבוק
(אפשר גם רק בדימיון, כי המוח שלנו מקבל את זה כמציאות)
וזה ממש מצויין,
לפעמים אנחנו יכולים להיזכר בעצמנו
(כי כשאנחנו מתאמנים על הרבה זה עובד יותר ויותר).
היום אני מזמינה אתכם לזכור טוב טוב את הבית שלכם
את בית המקדש שלכם,
שהוא הכוח החזק ביותר
יותר חזק מכל בלבול, או כל מחשבה שלא מהדהדת את האמת
אנחנו יפים, טובים, מדהימים, ויכולים להגשים את החלומות שלנו
שולחת לכולם אהבה רבה וחיזוק,
אביגיל
קראתי עכשיו את המאמר על העצב
ומאוד התרשמתי.
תודה על החיבוק!
קצת על עצמי:
אני אישה חרדית חסידית, גרה בבית שמש, והיה לי את הזכות לתרגל יוגה כשנה וחצי אצל רחל קולברג.
אני מחכה לנס ולזכות לחזור לזה. (ילדתי בנתיים ומשהו מחזיק אותי מלחזור לשם.)
אשמח לשמוע יותר ממך!
תודה
נחמה אוסאיבל
ברצוני להוסיף הסבר ממחיש על הענין שאף פעם אדם לא לבד
נתאר לעצמנו אדם הרואה סרט והוא לחוץ ומתוח מה יהיה מה יקרה איך השחקן יתמודד? באפיזודה שבה הוא נמצא לדוג בתוך מנהרה חשוכה או ליד מחבלים פחד בהלה והוא דרוך ומתוח
אך פתאום יש לי איזה הבזק הופ השחקן איננו לבד לידו עומד בכל העת מסריטן!
כך גם אצלנו לעיתים אנו מרגישים בודדים בתוך פחדים ומערבולות שונים אך אנו צריכים לזכור !שתמיד השם נמצא לידנו שומר ושומע ואיננו עוזב אפילו לא לרגע!!